אגרות והיטלי פיתוח : בקיעים בחוזקת התקינות המנהלית 

רשויות מקומיות רבות מבצעות בעת האחרונה סקרי נכסים יזומים בעקבותיהם מוטלים חיובי אגרות והיטלי פיתוח יזומים. כאשר מתמודדים עם דרישות אלו לא אחת טוענת הרשות המקומית כי מעשיה נהנים מחזקת תקינות המעשה המנהלי. טענה זו שהתקבלה לא אחת בבית המשפט העמידה את הנישומים בפני בעיה ראייתית קשה. הבעיה התחדדה כאשר הוטל על הנישומים נטל ההוכחה ובין היתר הם נדרשו להציג מסמכים, שרובם ישנים, על מנת להתמודד עם הדרישות. לעניין "נטל ההוכחה" ניתנה לאחרונה החלטה של בית המשפט העליון- רע"א 2088/09 עיריית מגדל העמק נ' א.דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ). החלטה זו, מהווה מעין "משב רוח רענן" בכל הקשור לסוגיית נטל ההוכחה של רשות שלטונית בבואה לדרוש תשלומי חובה ומיסים על רקע חזקת התקינות המנהלית. באותו מקרה בנתה חברת א. דורי (להלן: "החברה") שכונת מגורים בתחומה של עיריית מגדל העמק (להלן: "העירייה"), ושילמה לה על- פי דרישתה תשלומים שונים בגין אגרות והיטלי פיתוח. בהמשך הגישה החברה תביעת השבה בבית משפט השלום אשר קיבל את התביעה. אשר להיטל הביוב נקבע, כי העירייה לא הוכיחה שנשאה בעלות הקמת תשתיות הביוב ולפיכך אין היא יכולה לגבות היטל למימונן. כאן המקום לציין כי על פי חוק רשויות מקומיות (ביוב), תשכ"ב – 1962, מחויבת הרשות המקומית למסור "לבעלי הנכסים החייבים בהיטל, דרישת תשלום המפרטת את סכום ההיטל שבעל הנכס חייב בו, את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל לפי פרק זה..."- בית משפט השלום קבע כי דרישה זו מעידה שהחובה להוכיח את ההוצאות אשר לשמן מוטל ההיטל מוטלת על העירייה וכי זו לא הרימה את הנטל. ערעור שהגישה העירייה לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת העירייה לפיה נהנית היא מחזקת תקינות ההליך המנהלי, ולפיכך כי נטל ההוכחה מוטל על הנישום. נקבע, כי גביית אגרות והיטלים היא פעולה הפוגעת בזכויות יסוד - ובנסיבות אלו רובץ נטל ההוכחה על הרשות המקומית.  על פסק דין זה הוגשה בקשת רשת ערעור לבית המשפט העליון, אשר ביסודה נשענת על הטענה לפיה שגו ערכאות בית המשפט בקבעם, כי על העירייה מוטל נטל ההוכחה. נטען, כי העיקרון לפיו נטל ההוכחה מוטל על התובע (החברה), יחד עם חזקת תקינות ההליך המינהלי, מחייבים את ציבור הנישומים להוכיח את טענתם בדבר הפגמים שנפלו בהטלת האגרות וההיטלים. בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור בקובעו כי הנסיבות אינן מצדיקות התערבות בגלגול נוסף. אשר לנושא הכללי, נשוא רשימתנו - הוא קבע כי על הרשות לבסס את הקשר בין ההיטל הנדרש לבין הוצאותיה; חשיבות חובה זו, יורדת לשורש חוקיות ההיטל. ההיטל נועד לכסות הוצאות אמיתיות; "תחשיב מוטעה המביא לגביית תשלומים העולים על הנדרש למימון השירות, הופך את התשלומים העודפים למס, שהעירייה אינה מוסמכת כאמור להטילו" מסיבה זו - במקרים המתאימים - יכול נישום להעמיד למבחן את נכונות התחשיב והרשות תהיה חייבת לנמק את דרישתה. בנסיבות אלה לא תוכל הרשות להישען על חזקת תקינות ההליך המנהלי בלבד. תוצאות החלטה זו מתחדדות עת עסקינן ביוזמות חדשות של הרשויות המקומיות המבקשות, בחלוף שנים רבות, לגבות אגרות והיטלי פיתוח. וכבר נקבע כי "חזקת החוקיות נחלשת מאד, ואפשר אף שתיעלם לגמרי, כאשר מדובר בהחלטה מינהלית הפוגעת בזכות יסוד. המעמד של זכות יסוד, והחובה להגן עליה מפני פגיעה שלא כדין, עשויים להעביר אל הרשות המינהלית מלכתחילה את נטל הראיה בדבר חוקיות ההחלטה הפוגעת בזכות. במיוחד כך כאשר הנסיבות והנתונים בדבר חוקיות ההחלטה מצויים בידיעת הרשות המינהלית ולא בידיעת הנפגע".( בג"צ 4146/95 עזבון דנקנר נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 774, 793).